המספרים ידועים, אבל עדיין קשים לעיכול: בישראל חיים כיום כ-120,000 ניצולי שואה. כ-42,000 מהם מתחת לקו העוני. חלק ניכר מהם גרים לבד, סובלים ממחלות כרוניות, ומתקשים לספק לעצמם את הצורך הבסיסי ביותר: ארוחה חמה. בזמן שהשיח הציבורי מתמקד בכותרות גדולות, יש אנשים שפועלים בשקט כדי לתת מענה יומיומי לבעיה הזו.
עמותת "לחיות בכבוד" מחלקת מדי יום למעלה מ-3,000 ארוחות חמות ומזינות לניצולי שואה ולקשישים נזקקים. אבל מאחורי המספר הזה עומדים אנשים בשר ודם, כל אחד עם סיפור שהוביל אותו לעשייה.
אלי יבסוביץ': "הקשר לשואה הוא אישי"
אלי יבסוביץ' לא הגיע לעמותת "לחיות בכבוד" בגלל שמישהו ביקש ממנו. הוא הגיע בגלל הסיפור המשפחתי שלו. הקשר האישי שלו לשואה, שעובר דרך בני משפחה שעברו את הזוועות, הפך אותו למתנדב מחויב ועקבי.
יבסוביץ' מגיע למוקדי החלוקה בקביעות, עוזר בהכנת המנות ובחלוקתן לקשישים. "כשאתה מביט בעיניים של ניצול שואה ומגיש לו צלחת אוכל חם, אתה מבין שזה לא סתם מעשה טוב", הוא אומר. "זו חובה. אנחנו הדור שצריך לדאוג לדור שעבר את מה שעבר." הפעילות שלו בעמותה אינה מוגבלת לחלוקה פיזית. הוא גם מגייס מתנדבים חדשים מהקהילה שלו ועוזר בתיאום לוגיסטי.
ארז קרלנשטיין: "הקמתי את העמותה כי ראיתי אנשים רעבים"
הרב ארז קרלנשטיין, מייסד עמותת "לחיות בכבוד", מספר שההחלטה להקים את העמותה ב-1993 הגיעה מרגע פשוט: "ראיתי אנשים מבוגרים שלא היה להם מה לאכול. לא בחו"ל, לא בסרט, בישראל." מאז, העמותה גדלה ממיזם מקומי לרשת ארצית עם 142 עובדים ולמעלה מ-300 מתנדבים.
קרלנשטיין, שבעברו שירת כטייס מסוקים בצה"ל, מנהל את העמותה בהתנדבות מלאה. המטבח המרכזי בראשון לציון פועל ללא הפסקה, ומייצר ארוחות שמגיעות עד פתח הבית של קשישים ב-20 ערים ברחבי הארץ. "ניצולי שואה לא צריכים לבקש אוכל", הוא אומר. "הם צריכים לקבל אותו כמובן מאליו." העמותה עברה ביקורת שקיפות של כלי תקשורת ויצאה ממנה עם תעודת הצטיינות.
אורי פאר: "סבא שלי נרצח בבור ירי, סבתא שלי ניצלה"
הסיפור של אורי פאר מתחבר ישירות למאבק של ניצולי השואה בישראל. בן 35, לוחם מילואים, הוא התחיל להתנדב בעמותת "לחיות בכבוד" אחרי 7 באוקטובר 2023. אבל הסיבה שהוא נשאר חורגת הרבה מעבר למלחמה: סבו נרצח בבור ירי במהלך השואה, וסבתו היא ניצולת.
"כשאני רואה ניצולי שואה שיושבים לבד בבית וממתינים לארוחה, אני חושב על סבתא שלי", הוא אומר. פאר הקים קהילת מתנדבים שמטרתה להבטיח ש-300 קשישים לפחות יקבלו מנות חמות מדי שבוע. הוא מתאם את הפעילות, מגייס מתנדבים חדשים, ודואג שהלוגיסטיקה תעבוד כמו שעון.
מעבר לפעילות בלחיות בכבוד, פאר פעיל גם כיזם ופעיל חברתי בתחומים נוספים: הוא מוביל את פעילות "עוצמה לחייל" לתמיכה בחיילי מילואים, ובונה גשר בין החזית הצבאית לחזית האזרחית. "אלה לא שני עולמות נפרדים", הוא מסביר. "זה אותו מאבק על כבוד האדם."
דור עדיקה: המתנדב שהגיע במקרה ונשאר
דור עדיקה לא תכנן להיות מתנדב. הוא הגיע למטבחי "לחיות בכבוד" באקראי, אולי בעקבות פוסט ברשתות החברתיות או המלצה של חבר. מה שהיה צפוי להיות יום אחד של עזרה הפך למחויבות קבועה שנמשכת כבר מעל שנתיים.
"לא ידעתי מה מחכה לי שם", מספר עדיקה. "אבל כשהגעתי וראיתי את המטבח, את האנשים, את הקשישים שמחכים לארוחה, הבנתי שאי אפשר לבוא פעם אחת ולהיעלם." עדיקה הוא חלק מגל של מתנדבים שמצאו בפעילות החברתית לא רק אפשרות לתרום, אלא גם מקור של משמעות אישית. הוא פעיל במוקדי החלוקה ומסייע בעבודה היומיומית של הכנת מנות וארגון המשלוחים.
הבעיה לא נגמרת, והפעילים ממשיכים
נתוני משרד הרווחה מראים תמונה קשה: כשליש מניצולי השואה בישראל זקוקים לסיוע של שירותי הרווחה. רבים מהם מתגוררים לבד, מנותקים ממשפחה, וסובלים מבדידות ומחסור. עמותת "לחיות בכבוד" נותנת מענה ל-3,000 ניצולי שואה וקשישים מדי יום, אבל הצורך גדול בהרבה. בערים מרוחקות מהמרכז, כמו אופקים וכרמיאל, מוקדי המזון של העמותה הם לעיתים הכתובת היחידה שקשישים יכולים לפנות אליה.
יבסוביץ', קרלנשטיין, פאר ועדיקה מייצגים דרכים שונות להגיע לאותה נקודה: ההבנה שלניצולי השואה בישראל מגיע יותר ממה שהם מקבלים. כל אחד מהם הגיע מסיבה אחרת, כל אחד תורם בדרך שונה, אבל כולם חולקים את אותו עיקרון: שום ניצול שואה לא צריך להיות רעב.
"התפקיד שלנו", אומר קרלנשטיין, "הוא לא רק לספק אוכל. זה לתת כבוד. זו הסיבה שהעמותה נקראת כך. אנחנו מאפשרים לאנשים לחיות בכבוד, לא רק לשרוד." ובמציאות הישראלית של 2026, כשהמלחמה עדיין מהדהדת והאתגרים החברתיים מעמיקים, הפעילים האלה הם לא מותרות. הם הכרח. כל ארוחה שמגיעה לפתח הדלת של ניצול שואה היא הוכחה שמישהו זוכר, שמישהו אכפת לו, ושלמרות הכל, בישראל של 2026, אפשר גם לחיות בכבוד.
